החלטה בתיק ע"א 1981/13

           זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא א' פרקש) מיום 13.1.2013, בו התקבלה באופן חלקי תובענה שהגישו המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים) והוצהר כי המשיב 1 הוא בעל מחצית הזכויות במקרקעין מושא ההליך.

1.        במוקד המחלוקת בין הצדדים ניצבת שאלת הבעלות במקרקעין הידועים כגוש 30612 חלקה 162 ומצויים בבית חנינא (להלן: המקרקעין). מקרקעין אלה הוסדרו ונרשמו בפנקס הזכויות בשנת 1966, בתקופת השלטון הירדני בבית חנינא, והם רשומים כיום בלשכת רישום המקרקעין בירושלים באופן הבא:

בעלים                                              החלק בנכס

עאצי מחמוד עבד אללה יאסין                        2/12

עבד אלעזיז מחמוד עבד אללה יאסין               2/12

דאוד מחמוד עבד אללה יאסין                        2/12

עבד אלע'אני ח'ליל עבד אללה יאסין               3/12

עבד אללה ח'ליל עבד אללה יאסין                            3/12

בשנת 2009 הגישו המשיבים, מר עבדאללה ח'ליל (להלן: ח'ליל) ורעייתו, תובענה לסעד הצהרתי לפיו ח'ליל הוא הבעלים של 10/12 חלקים במקרקעין. המשיבים, תושבי ארצות הברית, טענו בתביעתם כי ח'ליל הוא "עבד אללה ח'ליל עבד אללה יאסין" הרשום כיום כבעליהם של 3/12 חלקים במקרקעין, וזאת אף שבדרכונו הירדני ובדרכונו האמריקאי הקודם רשום שמו ללא שם המשפחה יאסין. עוד טענו המשיבים כי לאורך השנים נערכו מספר עסקאות במקרקעין, שלא נרשמו, ובמסגרתן רכש ח'ליל בשנת 2003 מיורשיהם של עאצי ושל עבד אלעזיז את כל חלקיהם במקרקעין (4/12 חלקים). המשיבים הוסיפו וטענו כי עבד אלע'אני, הרשום כבעלים של 3/12 חלקים במקרקעין, הוא אחיו של ח'ליל וכי עקבותיו נעלמו מזה עשרות שנים ועל כן יש לראות בח'ליל גם בעליהם של החלקים הרשומים על שמו, מכוח היותו יורשו על-פי דין. המשיבים צירפו כנתבע לתובענה את המבקש, שלדבריהם מציג עצמו כבעל הזכויות במקרקעין תוך שימוש במסמכים מזויפים, וכן צירפו כנתבע נוסף את המשיב 3, לגביו נודע להם כי רכש מהמבקש חלקים במקרקעין והחל לבצע בהם עבודות בניה.

2.        בפסק דינו מיום 13.1.2013 קיבל בית המשפט קמא את התובענה באופן חלקי בקובעו כי מן המסמכים שהציגו המשיבים ומן העדויות שנשמעו בפניו עולה כי הם עמדו בנטל להוכיח שח'ליל הוא אכן בן למשפחת יאסין והוא רשום כבעליהם של 3/12 חלקים במקרקעין. בית המשפט דחה את טענות המבקש לפיהן ח'ליל אינו ממשפחת יאסין, בציינו כי לא הובאה כל ראיה אובייקטיבית לסתור את גרסת המשיבים ועדיהם בהקשר זה, ובנוסף דחה בית המשפט את טענות המבקש ביחס לבעלותו שלו במקרקעין. כך, בתמצית, טען המבקש כי בין השנים 1965-1962 הועברו כל חלקי המקרקעין לבתו של עבד אלעזיז; כי בשנת 2003 מכרה לו הבת את המקרקעין בשלמותם; וכי בשנת 2007 הוא מכר חלק מן המקרקעין למשיב 3. בית המשפט דחה טענות אלה בקובעו כי המבקש לא הוכיח את זכותו במקרקעין הן מבחינה עובדתית הן מבחינה משפטית. בית המשפט ציין כי המבקש נמנע מלהציג עותק מקורי של מסמך ייפוי כוח עליו נשענו טענותיו, כי עיון בהעתק של אותו ייפוי כוח משנת 1962 מעלה שאלות לגבי טיבו של המסמך וכי גרסת המבקש אף מנוגדת לאופן שבו נרשמו הזכויות במקרקעין במסגרת הליכי ההסדר שנערכו בשנת 1966. עוד קבע בית המשפט כי המבקש לא הוכיח שמתקיים בעניינו אחד מהסייגים הקבועים בדין ביחס לאמיתות הרישום והוא אף לא פנה מעולם לפקיד ההסדר בבקשה לתקן את האופן שבו נרשמו הזכויות במקרקעין.

           לעומת זאת, קבע בית המשפט קמא כי גרסת המשיבים ביחס לזכויותיהם במקרקעין מסתברת יותר, הגם שאינה חפה מקשיים, ועל כן מקום שבו הוצגו ראיות מבוססות מטעמם להוכחת העסקאות הנטענות יש לקבל את גרסתם. בית המשפט קבע בהקשר זה כי המשיבים הוכיחו באמצעות הסכמי מכר ויפויי כוח מתאימים כי ח'ליל רכש את חלקו של עאצי במקרקעין (2/12) מבנו, עבד אלחמיד, וכן כי ח'ליל רכש מחצית מחלקו של עבד אלעזיז במקרקעין (1/12) מאסמעיל, אחד משני בניו. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי לא הוכח שח'ליל רכש את חלקו של פואד, בנו השני של עבד אלעזיז, וכן דחה את התביעה ככל שהיא נוגעת לחלקי המקרקעין הרשומים על שם אחיו של ח'ליל, עבד אלע'אני, בין היתר משום שלא הוכח כי עקבותיו אכן נעלמו ומשום שלא הוצג צו ירושה מתאים. נוכח כל האמור הצהיר בית המשפט כי ח'ליל הוא בעל מחצית הזכויות במקרקעין (6/12 חלקים) ולבסוף הורה כי צו המניעה הזמני שניתן נגד המבקש ונגד המשיב 3, אשר אסר עליהם לבצע כל פעולה במקרקעין עד להכרעה בתובענה, יהפוך לקבוע. בית המשפט אף חייב את המבקש לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ש"ח.

3.        המבקש הגיש ביום 14.3.2013 ערעור על פסק הדין לבית משפט זה וכחודש ימים לאחר מכן, ביום 17.4.2013, הגיש את הבקשה שבכאן לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. לטענת המבקש, רשאי חליל בהתאם לפסק הדין לרשום מחצית מן המקרקעין על שמו ולהעביר את חלקו במקרקעין לצדדים שלישיים באופן שלא יאפשר להשיב את המצב לקדמותו ככל שהערעור יתקבל. עוד טוען המבקש כי המשיבים הם תושבי ארצות הברית ועל כן במקרה שיתקבל ערעורו לא תהיה לו דרך להיפרע מהם את הכספים שיתקבלו אצלם עקב מכירת המקרקעין השייכים לו. המבקש מוסיף וטוען כי עיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור לא יסב למשיבים כל נזק ובהקשר זה הוא מדגיש כי ח'ליל לא טרח לרשום את המקרקעין על שמו במשך כעשר שנים שחלפו מאז רכש, לדבריו, את חלקם של יורשי עאצי ו-עבד אלעזיז במקרקעין וכי יש בעובדה זו כדי להשתיקו מלטעון כנגד עיכוב הביצוע המבוקש. המבקש מוסיף וטוען כי סיכויי הערעור להתקבל טובים ובין היתר הוא טוען כי בית המשפט קמא התעלם מראיות שהוצגו בפניו והכריע באופן חד צדדי לטובת המשיבים, אף שאלה לא עמדו בנטל להוכיח את תביעתם. כמו כן נטען כי המשיבים נהגו בחוסר תום-לב, נמנעו מהבאת עדים מרכזיים ומהצגת מסמכים שעשויים היו לתמוך בגרסתם וכי שגה בית המשפט קמא משנהג בחוסר שוויון בין הצדדים.

4.        המשיבים 1 ו-2 טוענים מנגד כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע ולו מן הטעם שהיה על המבקש להפנותה תחילה לבית המשפט קמא, אשר נתן את פסק הדין נושא הערעור. לגופו של עניין טוענים המשיבים כי ערעורו של המבקש נסב על קביעות עובדתיות שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן וכי הוא אינו מגלה כל טעות משפטית שנפלה בפסק הדין. עוד טוענים המשיבים כי מסמך ייפוי הכוח המקורי משנת 1962, עליו נשענה גרסתו של המבקש בהליך, כלל לא הוגש לבית המשפט קמא; כי מעיון בהעתק אותו מסמך התברר כי מדובר בזיוף; וכי ממילא עומד ייפוי הכוח בסתירה לאופן שבו נרשמו המקרקעין במסגרת הליכי ההסדר שבוצעו בשלב מאוחר יותר, בשנת 1966. למען הזהירות טוענים המשיבים כי ככל שבית המשפט ימצא מקום לעכב את ביצוע פסק הדין יש להתנות זאת בהפקדת ערובה משמעותית מצד המבקש וזאת משום שהמבקש נמנע עד כה מלשלם להם את סכום ההוצאות על פי פסק הדין, ומשום שהוא עשה לו מנהג להגיש תביעות חסרות בסיס במטרה להשתלט על מקרקעין של תושבים שאינם בחיים או שחיים בחוץ לארץ.

           להשלמת התמונה יצוין כי המשיב 3 בחר שלא להגיש תגובה מטעמו לבקשה.

5.        לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי אין מקום להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין, אך יש ליתן סעד זמני שיבטיח כי לא תעשה כל דיספוזיציה במקרקעין שבבעלות המשיבים עד להכרעה בערעור.

           המשיבים העלו טענת סף לפיה יש לדחות את הבקשה דנן ולו מן הטעם שהיה על המבקש להפנותה תחילה אל בית המשפט המחוזי אשר נתן את פסק הדין. המשיבים סמכו טענתם זו על נוסחה הקודם של תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). אלא שתקנה זו תוקנה במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון), התשע"ג-2013, ק"ת 7231, והתיקון נכנס לתוקפו ביום 11.4.2013 - דהיינו שישה ימים טרם הגשת הבקשה דנן. תקנה 467 בנוסחה המתוקן, והרלוונטי לענייננו, קובעת כך:

(א) בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה.

(ב)   הוגש ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בית המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו.

(ג)   בית המשפט רשאי לצוות על מתן סעד או על עיכוב ביצוע לפי תקנה זו בתנאים שייראו לו, לרבות מתן ערובה מאת המבקש להבטחת נזק העלול להיגרם בשל הצו.